אם שוכחים לרגע כמה הם משמינים, בוטנים הם מתת אלוה למין האנושי. הם כל כך, אבל כל כך טעימים, שלפעמים נראה לי שצריך להוציא אותם מחוץ לחוק. כחובב בוטנים מושבע פיתחתי גם העדפות בתחום: אין לי סבלנות לפיצוח התרמילים (ולכן אני מעדיף בוטנים ללא תרמילים), ממש לא אכפת לי לאכול את הקליפה האדומה וגם (הכי חשוב) – אני לא אוהב שהם קלויים מדי.
כאן טמון חומר נפץ. בפיצוציות דווקא קולים את הבוטנים עד לסף השחמה, ואחר כך, כשהם מחכים לך מי יודע כמה ימים על מתקן החימום, הם נקלים עוד קצת. בסופו של דבר הם מאבדים את מתיקותם הטבעית ומתייבשים, וזה חבל. שלא לדבר על כך שיש עליהם יותר מדי מלח ויותר מדי קמח. בקיצור – כמו הרבה דברים אחרים, גם בוטנים כדאי להכין בבית. זה זול יותר, טעים יותר, בריא יותר וגם מקנה לך תחושת סיפוק מרקנטליסטית.
הבעיה היא שזה מלכלך. השילוב של קמח ומים על תבנית בקלייה בתנור מניב משקעים שאחר כך אפשר (ברור שאפשר) להוריד בשטיפה, אבל צריך לשפשף היטב עם סקוטשברייט. ואני שואל: שאני אשפשף?! טוב, פה נכנסים לתמונה הטריק וחצי שהובטחו בכותרת. ראשית, יש לרפד את תבנית האפייה (משתמשים בתבנית התנור השטוחה והגדולה) בנייר כסף, ועדיף בשכבה כפולה. כך, בתום הקלייה, פשוט משליכים לפח, והתבנית נקייה כמו חדשה.
שנית, וזה החצי טריק החמוד, מוסיפים למלח ולקמח גם סוכר. זה גורם לעוד יותר לכלוך (אבל מה אכפת לנו, הרי שמנו נייר כסף!) ומוסיף לבוטנים צל מתיקות קטן שנשאר אתם (ואתך) לאורך זמן. ונא לא להתחסד: תוספת של שתי כפות סוכר אינה משמעותית באסון קלורי שכזה. מדובר במאזן עלות-תועלת משובח של טעם מול קלוריות.
זהו. קולים בחום בינוני קלייה קצרה בלבד, כי הרי לשם כך התכנסנו – רצינו להימנע מבוטנים חומים ושרופים. אז מתאפקים, למען ייצאו הבוטנים מתוקים, בהירים ועסיסיים,. בתום קלייה בת חצי שעה הם עדיין יהיו רכים. צריך לצנן אותם כדי לגלות שהם פריכים. הכי קל להוציא שניים-שלושה מהתבנית (החמה) ולהניח על השיש לדקה ואז לטעום. אם זה עדיין מרגיש לא קלוי, קולים עוד חמש דקות. אם הכל בסדר, נותנים לכל התבנית להצטנן לגמרי ואז מעבירים לקופסאות חתומות.
זהו, עכשיו יש לך אספקת בוטנים משובחים לתקופה הקרובה והנה אני והנה אני מבטיח רשמית – לא יהיה חבר שלא יגיד לך (אחרי הטעימה) "יואו, בפעם הבאה תכין גם לי!".
