אלי לביא, העונה לשם ‘אליקו’, גדל במעברה בנתניה. “ההורים שלי היו עשירים לפני שהם באו לארץ”, הוא מספר, “הם השאירו בחוץ לארץ בתים, רכוש, עסקים הכל ובאו לכאן בלי שום דבר”. הוריו של אליקו גידלו שמונה ילדים בדירת חדר בת שלושים מטרים רבועים. “בחצי מהדירה גרנו, מהחצי השני ההורים עשו מכולת. בקושי היה לנו אוכל אבל ככה חיינו: מאהבה”.
כל חייו חלם אליקו להחזיר להוריו את הבית המפואר ההוא, מחוץ לארץ. הוא גדל, למד, עבד והיה למוסכניק ואחר כך לבעלים של מוסך מצליח. בכסף שהרוויח בנה ארמון בחדרה, עם שיש ובריכה קומפלט “אבל אמא שלי לא הייתה מרוצה”, הוא מספר, “כל פעם שהיא נכנסה לבית המפואר הזה ראיתי שיש לה דאגה בעיניים. שאלתי אותה למה והיא אמרה ‘יא אבני, אני מפחדת שתהיה גאוותן. בתים זה לא חשוב. כבר היו לנו יותר גדולים ויותר קטנים. הלב, הלב זה מה שחשוב'”.
ולב יש לאליקו בשפע. לפני שנים אחדות הוא החליט שדי, הוא כבר מבוגר והוא חייב ללכת בעקבות הלב ולהגשים עוד חלום: לבשל לאנשים. הוא עזב את המוסך ופתח מסעדונת שלא תואר ולא הדר לה במכולת עזובה בגבעת אולגה. מסעדונת שהייתה לסוד שמור ולאבן שואבת לכל אוהבי האוכל הטריפוליטאי ואוהבי האהבה. לאחרונה, בלחץ קהל הלקוחות, הוא עבר למרכז חדרה. גם כאן, ממש בשוק, הוא מכין את אותם מאכלים דשנים, חמים ומדיפי ניחוחות געגועים שהוא מומחה בהם.
יש סלטים נפלאים שמוגשים, כמקובל במסעדות טריפוליטאיות, עם כיכר לחם אחיד פרוסה גס, יש לימון כבוש ממכר שאליקו מכין בעצמו, יש תבשיל בשר בשעועית וכמון “שלא אכלת בשר כזה רך בחיים שלך”, תבשיל ירוק בשר בעשבי תיבול “כדי שלא יגידו שרק הפרסים יודעים”, קוסקוס נהדר, ממולאים ומה לא. הכל מוגש ישר מהלב, אחרי נמנום ארוך על פתילייה, עם סיפורים של פעם, שותתי אהבה וגעגועים וכבוד למי שגידלו את אליקו לתפארת ונתנו לו כל כך הרבה עם המעט שהיה להם.
עכשיו אליקו מחזיר. אנשים יוצאים מהמסעדה הפשוטה שלו בחיוך, מבטיחים לחזור, מבטיחים להביא חברים, משביעים אותו שלא יעז לסגור לעולם. הוא מלווה את כולם החוצה ומקפיד שכל אחד יעצור ליד הצילום שעל הקיר, שבו רואים איש מבוגר ואצילי הולך ברחוב וסביבו עדת יונים. “זה אבא”, הוא אומר, “אבא שלי הצדיק. לא היה לו כסף לאוכל לעצמו, אבל תמיד הייתה לו חיטה בכיסים בשביל להאכיל יונים. כשהוא הלך לעולמו, אפילו היונים של נתניה עשו לו לוויה”.
