אוסמה דלאל הוא היפסטר ערבי בן 300.
בואו ננסה שוב: אוסמה דלאל, פרח שפים בן 24, הוא השף הכי מבטיח בארץ.
בואו ננסה שוב: אוסמה דלאל הוא מוסלמי רע (כפי שהוא מעיד על עצמו) כי הוא שותה אלכוהול (מעולה, שהוא מכין בעצמו).
בואו ננסה שוב: אוסמה דלאל הוא הפולני המושלם. “בחיי”, הוא אומר, “ככה קראו לי. לפני כמה חודשים ישבה פה גברת מבוגרת, על כיסא בר, ואני הגשתי לה אוכל מעבר לבר. בסוף הארוחה היא התרוממה מהכיסא, גהרה אלי מעבר לבר, צבטה לי את שתי הלחיים ואמרה לי ‘אני פולנייה, ותשמע לי, אני אומרת לך שאתה הפולני המושלם!'”.
אי אפשר להתווכח עם הגברת וגם אין טעם: היא התכוונה להחמיא לדלאל ואני – אין לי מספיק מלים להחמיא לו. הארוחה שאכלתי אצלו, במסעדתו הזערורית שבבזאר הטורקי היפהפה בעכו, היא אחת הטובות שאכלתי בשנה האחרונה וללא ספק אחת המקוריות והחכמות ביותר. דלאל (“זה שם המשפחה שלנו. אנחנו עכואים כבר שלוש מאות שנה. המשמעות בעברית היא פינוק”) הוא בחור שאלוהים נתן לו בשפע, ולא רק כישרון לבישול – גם חוכמה ונועם וחן ואהבת אדם ותרבות. טוב, אולי גם ההורים שלו אשמים בזה וכל מי שחינכו אותו, אבל כדי להבהיר עד כמה הוא מוצלח, אספר שבתום הארוחה, כשדלאל הושיט לי יד ללחיצה, אמרתי לו “תשכח מזה!”. אילצתי אותו לקבל חיבוק ואמרתי לו, מכל לבי אמרתי לו: “כל הכבוד לך! אנשים כמוך עושים את העולם יפה יותר”.
צריך לראות באיזה נועם מדבר דלאל עם כל עובר אורח, עם כל תייר אבוד או חברת ועד עובדים שניתקה מקבוצת הסיור שלה ואינה יודעת איך לנווט אליה בחזרה, עם כל מבקר בעכו שמבקש הדרכה וכמובן – עם כל לקוח. יש לו סבלנו לכולם. הוא אוהב אנשים ואוהב לדבר אתם ומאוד אוהב לבשל להם.
אז בואו נדבר על האוכל: המסעדה כל כך זערורית, שבעצם אין לה מחסן או מקררי איחסון גדולים. וזה, כמובן, יתרון מארץ היתרונות. “אין שום אוכל או חומר גלם שנשאר אצלנו במקרר בלילה”, מסביר דלאל. “מה שאני צריך לבשל, אני קונה בשוק היפה שלנו, שנמצא ממש מעבר לרחוב. הכל טרי, הכל נעשה על הרגע ואם זה לוקח קצת יותר זמן ממה שאתה רגיל – תראה, אני מכין ערק בעצמי. תרשה לי למזוג לך כוסית” (בסוף שתינו בקבוק שלם).
הבישול הוא ערבי ישן נושן, עם יד מודרנית חדשה וקלה על הביצוע. סלט קישואים טריים עם צנוניות ושפע לימון היה מעדן. לבנה ביתית עם פריקה – חלום. גרגר נחלים עם רימונים – שיר והעולש שטוגן עם מעט בצל – ניצחון. שמתם לב למשהו מוזר? נכון! אין חומוס! וגם לא פיתות. “אתה לא יודע כמה מציקים לי עם החומוס”, אומר דלאל, “בעיקר בסופי שבוע. כולם רוצים חומוס וצ’יפס. אני לא מכין חומוס וצ’יפס. אני מכין אוכל ערבי אמיתי, של פעם. לא רוצה חומוס! אני חושב שאם זה ימשיך אני לא אפתח בשבתות. אין לי כוח להגיד לאנשים עוד פעם ועוד פעם ‘לא'”.
המנה העיקרית המפורסמת של דלאל נקראת ‘עכו, סבתא וואן גוך’. זו מנת שכבות. בתחתיתה קרם חומוס (ממש לא חומוס ניגובים), מעל לבנה, קצת רוטב עגבניות, נתחי דג צרובים, לימון כמובן ואפונה כבושה. המנהג של דלאל הוא להאכיל אותך את הביס הראשון בעצמו. “הנה מטוס”, הוא מחייך ואומר בעודו מגיש לך לפה את הביס. אתה לוקח ביס אחד ושוכח את כל החומוסצ’יפסלט שבעולם.
ויש גם מנה אלוהית שהיא תחליף דגי לשווארמה. “כשלא היה כסף, והיו הרבה תקופות שלא היה כסף”, אומר דלאל, “העכואים הכינו שווארמה מדגים. אז גם אני מכין”. והוא עושה את זה עם עמבה עדינה שבעדינות ועם כרובית ועם שקדים – אח, איזה כיף להיות עני!
המחיר לארוחה מלאה ורוויית אלכוהול עומד על 100-150 ש”ח לאיש. בכיף הייתי משלם פי שלוש, ומרגיש שסידרתי את העולם. רוצו לשם, שימו לב לשעות הפתיחה המוגבלות מאוד ודעו לכם שבהזמנה מראש, דלאל יותר מישמח להישאר פתוח גם בערב (אבל כאמור – רק אחרי תיאום טלפוני).
