מעל הכיריים של מסעדת מנסורה, במטבחה הפתוח למחצה, תלוי זר אדרות דגים, שיום אחד תיכנסנה למרק או לציר. זה מחזה משובב עין אפילו לשונאי דגים. זה חמוד, זה מקורי, זה משדר מקוריות ו”אחרות” ושובבות ובעצם – זה משדר כל מה שהמסעדה הזו חרתה על דגלה, כי ‘מנסורה’ היא מקום נפלא, שצריך עוד כמוהו בתל אביב בפרט ובארץ בכלל. היא התחילה כמסעדה כמעט חתרנית, הן בשל מיקומה, הן בשל שמה הערבי לתפארת (שמות ערביים זה דליקטס, אבל כולם יהודים שם) והן בשל האוכל שהוגש בה שהיה על יד, א-פרופו, לא מתחייב ובעיקר אחר. עם הזמן, התברר שזה לא גימיק ולא מקרה: זו דרך חשיבה, זה טעם ברור ומובהק וזה בעיקר-בעיקר טעים.
ריזוטו הדלעת של מנסורה (מוגש עם נתח בריא של גבינה ממשק שוורץ) הוא הטוב והטעים בארץ. יש מנות קטנות ויצירתיות כמו כרוב בגריל עם אגוזי לוז ומנות גדולות ומשובחות כמו לחי בקר עם קצת (טיפונת) פסטה וירקות. יש יינות טובים (ויקרים) ויין הבית הוא טוב וזול ומהווה פתרון מעולה לבעיה זו.
א-פרופו בעיות, שתי היחידות שזיהיתי הן אלה: הראשונה (והזניחה) היא שלמרות שהמסעדה מבריקה ומצוחצחת ויפה, החלונות הצמודים לתיקרה מטונפים למשעי. זו פאשלה וצריך לתקן אותה (ומובן שזה לא אומר דבר על האוכל ושניתן לתקן בקלות). הבעיה המטרידה יותר היא מוסיקת הרקע – מוסיקה ערבים נוראה ואיומה. שיהיה ברור: אין לי שום דבר נגד מוסיקה ערבית. היא יכולה להיות דגולה מאוד, ממש כפי שערבים בהחלט יכולים להיות דגולים מאוד. אבל במסעדה שכל אורחיה (לפחות בשלוש הפעמים בה ביקרתי שם לאחרונה) מגיעים מסביוני אשכנז – מה הטעם בלהשמיע את פס הקול של סמי וסוסו, מנוגן בהרמוניקה?! זה סתם מטריד וזו הצהרה אופנתית וחלולה.
אה, ויש גם אזהרה: המסעדה קרובה מאוד לאצטדיון בלומפילד. זה אומר שהיא נידחת למדי, אבל כשיש שם משחק – שאלוהי החניה ישמור. קחו את זה בחשבון.
אבל עזבו, כשפודינג הלחם הדגול מגיע בסוף, עם שלולית רוטב טופי לצידו – למי יש כוח (או חשק) לקטר? אחלה מקום, מנסורה. הידד!
