מדי יום ראשון בבוקר עולה השפית אביגיל אהרון, דור עשירי בטבריה ובת של דייג, על ספינת הדיג של קיבוץ עין גב, מפליגה לעומק הכינרת ודגה לעצמה פרודוקטים. את התוצרת היא מבשלת במסעדה הקטנה שלה ‘אביגיל פותחת שולחן’ שבכיכר הדר (הידועה גם בכינויה חניון מלון קיסר) בטבריה. את הדגים שהיא מגישה היא מתעקשת שיאכלו בידיים. “ככה זה בטבריה”, היא מסבירה, “זה הטעם, זאת המסורת ופה זה מטבח טברייני מסורתי”.
“מסורתי” היא מילה טעונה בסיפור שלנו. לפני כמה חודשים נקלעה אהרון שלא בטובתה לסכסוך מתוקשר עם הרבנות: היא מבשלת לפי חוקי הכשרות אבל מסרבת לשלם לרבנות על תעודת כשרות (מדובר בהרבה כסף, וברבנות כמו ברבנות, אתה לא תמיד יודע לאן הוא הולך, וכשאתה כן יודע אתה עלול להתעצבן). אהרון הודיעה לבאי מסעדתה שהאוכל כשר אבל ללא תעודה. המשגיחים התעצבנו: מתברר שהמילה “כשר” היא פטנט של הרבנות ואסור לך (!) להשתמש בה, אלא לפי כללי הרבנות. אהרון, מצידה, סירבה להיכנע: “סבתא שלי בישלה כשר, אמש שלי בישלה כשר ואני מבשלת כשר. מי הם שיגידו לי שלא?”. אלא שהרבנות מאיימת בתביעה. אין ספק שזה מאוד משמח את אלוהים.
מכל מקום, נכון לעכשיו המקום מבטיח לסועדיו ש”האוכל מתבשל לפי דין תורה” ואני יכול להבטיח לסועדיו שהוא כשר, באבי-אביה של הכשרות וטעים יותר מכל מה שאפשר למצוא בסביבה. כי אביגיל אהרון היא אשה מוכשרת מאין כמותה, עם אמת פנימית וחיוך שובה לב וכישרון ענק ועקשנות אין קץ וכל אלה – כן, כולם – מתבטאים בצלחות היוצאות מהמטבח. ומתבטאים לטובה, כמובן.
כמה פעמים יצא לכם להגיע למסעדהף והביט בתפריט ולומר לשפית “אני מזמין את הכל”? זה נדיר. עכשיו תחשבו כמה פעמים יצא לכם להזמין את הכל ושהכל, אבל ה-כ-ל יהיה טעים יותר ממה שקיוויתם? זה מה שקרה לנו ב’אביגיל פותחת שולחן’. היינו ארבעה והגענו לשם בגלל שאביגיל הבטיחה לי בפייסבוק שהיא תקרא מנה על שמי אם אבוא (יש לי סטייה כזו, וכזכור יש כבר מנה על שמי אצל נדרה באור יהודה). אחרי משא ומתן קצר (“אם את קוראת לדג על שמי אני חונק אותך במו ידי”), סוכם על מנת חצילים על שמי. כבוד!
הגענו, והמנה כבר הכריזה על עצמה באותיות כחולות על הלוח שבכניסה: מדיאס! כמו של סבתא שלי!! אז אמנם אצל אביגיל אין מדובר בחצאי קישואים (“מדיאס” בספניולית זה “חצאים”) אלא בפרוסות קישואים וחצילים, אבל הטעם… הטעם!
רגע, בואו נלך לפי הסדר. קודם כל היתה חלה, פיתה בסילק (מאפה ממולא במנגולד), זיתים מרים נהדרים וסלטים – סלט חצילים ועגבניות, סלט טחינה משובח, סלט שדומה לסחוג אבל עדין יותר וכמובן סלט הרמב”ם – “סלט של כל הירוקים עם קצת תפוז, שמן זית וסומק. מאוד בריא!”. וגם מאוד טעים, אם יותר לי להתערב. אחר כך הגיעו סרדינים של הכינרת (שנאכלו בידיים), מושט בנענע, סלרי ולימון, בורי חריף (“לא נורא חריף”), מדרוטה (“זה חזה עוף עם שום וחצילים”, מסבירה אביגיל, “יש לזה שם איום אבל זה טעים נורא”) ובשר סופריטו עם קוקליאת (קציצות לחם ממולאות). הכל היה נהדר ואז נהיה עוד יותר נהדר.
נהיה עוד יותר נהדר כשאהרון הגיעה עם המדיאס שאני המאושר באדם שהם נקראו על שמי. בינינו – שיחקתי אותה יותר מרבי משה בן מימון. לא שהסלט שלו לא נפלא, אבל המדיאס שלי יותר. הם היו עסיסיים, מלאי טעם, בעלי הגדרה עצמית (אין טעמו של חציל כטעם הקישוא), ממולאים בתערובת נפלאה של בשר ואורז והביאו לי נחת, כבוד ויקר.
לצד כל אלה, מוזגת אביגיל ערק על חשבון הבית (בימי שישי בלבד), ואם יש מזל, יש אפילו הופעת קריוקי מקסימה של המלצרית האדיבה והיפה ושל בתם של אביגיל ויאיר אהרון. לקינוח מקבלים עוגיות תמרים מופלאות (אם אביגיל תפגין נדיבות – הריני מתחייב לפרסם את המתכון), משלמים כלום כסף ויוצאים עם כזה חיוך, שאי אפשר להוריד אותו אפילו עם נפט.
רוצו לשם. סעו לשם במיוחד. תכננו את הטיול שלכם לפי הביקור בטבריה. זה שוה כל שקל וכל ביס. שאפו!
