שיחק אותה, יואל משה סלומון. לא רק פרץ את חומות ירושלים מן הפנים החוצה, לא רק הקים בית דפוס, לא רק הקים עיר ואם מושבות בישראל, אלא גם שמר לעצמו א-שטיקלע נדל”ן בפינת הרחובות נחלת בנימין ויהודה הלוי בתל אביב. הבית, שעמד שומם שנים רבות (בזמנו הוא נשקף לנוף מרהיב של משתנה ציבורית), שופץ למשעי והפך לאחרונה לפנינה של ממש, מסעדה רבת הוד והדר בשם Aria (אני כותב את השם בלע”ז גם משום שכך כותבים זאת הבעלים וגם כדי שלא יחשוב מישהו שהמסעדה קרויה על שם מלך החיות). אתה עובר ומביט במסעדה יפת התואר, במבנה החינני, במיקומו האסטרטגי ושח לעצמך: איך לא חשבו על זה קודם?!
מי שחשב על זה הוא גיא גמזו, שף צעיר (קעקועים והכל) ומבטיח מאוד, שאחרי שש שנים ב’רפאל’ פרש כנפיים ופתח, יחד עם שותפים ומשקיעים, כמובן, מקום משלו. המבנה המופלא נשכר מיורשי יואל משה סלומון ושופץ בחן רב, כולל שימוש מרהיב ברצפות הישנות, חורים בקירות המשמשים כמקום למדפי יין (זה נראה יותר חמוד ממה שזה נשמע) וחלוקה ברורה לשני מתחמים: בקומת הקרקע קוקטייל בר ובקומה מעל מטבח מפתיע בגודלו החסכני ומסעדה יפה עד מאוד.
נו, והאוכל? הרי אפשר לדבר שעות וימים על מסעדנות (שלא לדבר על אופרות ואריות), אבל It ain’t done untill the fat lady sings. ובכן: חדשות טובות: היא שרה, ובמלוא גרון. מכל המסעדות החדשות הצצות בתל אביב כפטריות אחרי הגשם, אריה היא החביבה עלי ביותר: האוכל טוב וטעים ומעניין ולא מופרע מדי. יש קלאסיקה בשפע, למשל רייט ברווז (בשר ברווז מפורר בבישול אטי וארוך בשומנו שלו. גן עדן כשאוכלים את זה עם הלחם המלא והטעים שנאפה במיוחד למסעדה על ידי מאפיית ‘לה מולאן’ המשובחת בזכות עצמה), או מנת סינטה מדממת, עבה, שמרנית במובן הטוב ובלתי מתייפייפת.
יש גם גיוונים ופרשנויות אישיות של השף, כמו גרסה מקומית להמאצ’י עם דג מפתיע, פילה לוקוס נהדר או סלט פנצנלה עשוי כהלכה בתוספת סרדינים. אבל כל פרשנות ותוספת עשויה בטעם, יש לה סיבות שאינן אגו צרוף וזה ניכר בתוצאה: האוכל ב’אריה’ פשוט טעים. יש לו חן, יש לו כיוון ויש לו כל סיבה להפוך את המסעדה הזאת לאחת המובילות בעיר.
אני לא ממש יודע מה עם קומת הקוקטייל בר שלמטה – כשהגעתי היא הייתה די נטושה (טוב, גם היה מוקדם בערב וגם מוקדם בהיסטוריה של המסעדה – מקומות כאלה צריכים כמה שבועות כדי לתפוס). זה שמתוכננות שם הופעות חיות של די-ג’ייז ושאר תופינים אומר שהקומה הזו היא מחוץ לתחום לאנשים בגילי, אבל תראו איזה פלורליסט אני – אני ממש מוכן לחגוג את קיומה של הקומה הזו, כל עוד יבטיחו לי שבמהלך השיפוץ היפה השקיעו גם בבידוד אקוסטי ראוי ומוסיקה של די-ג’ייז לא תזלוג לקומה מעל. ואם אנחנו כבר בענייני מוסיקה – בחייאת, סולו ג’ז של סקסופון כמוסיקת רקע במסעדה? פה ‘אריה’ פישלה. מה רע במוסיקה שבאמת נעימה לאוזן? ‘שילה’ השגיבה ברחוב בן יהודה מספקת פסקול עם קלאסיקות של אלה פיצג’רלד וג’ז רך ונעים. זו לא בושה. להפך, זה שיחוק.
אבל ח’ליכ, זו סתם מחלת ילדות שתעבור. בינתיים, נחמד לציין שהקוקטיילים (אני לא בטוח שהם הגיעו מלמטה. נדמה לי שהברמן של קומת המסעדה הכין אותם) היו מצוינים ולא יצירתיים מדי: דריי מרטיני קלאסי וטוב, טום קולינס בתוספת אלדרפלאואר שהיה לא פחות טוב – האחד במחיר 55 ש”ח וחברו ב-40. לא זול, אבל נסו להזמין כוסית ברנדי ב’טאפאס בנמל’ שאו-טו-טו נסגרת (כמה עצוב!) ותראו מה זה תמחור מבעית.
גם הקינוחים היו טעימים ויפים. קצת מפורצצים, אבל בכל זאת, מסעדה ברמה כזו (עוד) לא יכולה להרשות לעצמה פשוט להגיש לשולחן קערת מוס שוקולד כמו בביסטרו צרפתי. אז כן, מכבירים על הצלחת מריחות ומרנגים ושאר מפגני כוח של הקונדיטור, אבל זה יוצא טעים (בעיקר טארט הלימון) וזה מה שחשוב.
‘אריה’ אינה מסעדה זולה ואינה מתחפשת לאחת כזו. יחד עם בקבוק ריזלינג גרמני יבש (ככה) שעלה 150 ש”ח ושני קוקטיילים שכזכור עלו ביחד קרוב ל-100 ש”ח, עלתה ארוחה לארבעה 1076 ש”ח לפני טיפ. זה תמחור תל אביבי די סטנדרטי, בנוסח מה שיאיר לפיד חושב שריקי כהן ובעלה ההייטקיסט הזוטר מרשים לעצמם פעם בכמה חודשים. ושיהיה ברור: זה שווה את הכסף. כדאי, כדאי כדאי ללכת לאכול את המנות הטעימות של גיא גמזו. לא תתחרטו.
