רחל המשוררת אהבה מאוד את שירתו של המשורר הצרפתי המנוח פרנסיס ז’ם. היא תרגמה כמה משיריו, הנפלא בהם נקרא ‘תפילה’. בחייאת, קחו שתי דקות וקראו חלק קצר ממנו:
“…רצוני להיראות לפניך, אלי, בחברת חמורים.
אהבת נפש אהבתים, על כי בנחת ירכינו ראש.
כי יעמדו תחתם ורגליהם הקטנות
צמודות ברוך, עד כדי לעורר רחמים.
בין רבבות אזניהם אגיע עדיך,
בלוויית אלה שהיו טעונים סלים,
אלה שמשכו עגלות פח קטנות;
בין אתונות הרות פצועות-רגליים,
ובין אלה, אשר הלבישום מכנסיים קצרים,
בשל חבורות-תכלת זבות דם,
שעקשני זבובים עליהן יושבים בעיגול.
תנני, אלי, לבוא אליך ביניהם”.
נכון נפלא? כמה חכמה, כמה צניעות, כמה אהבת טבע ויופי! היה לה טעם טוב, לרחל והייתה לה עברית נפלאה והייתה לה בעיקר תבונה אנושית.
מזללת ‘דונקי’ השוכנת (כמעט) על פינת החשמונאים וקרליבך בתל אביב, היא פחות או יותר ההפך משירה. ולא שזה רע: אוכל רחוב מקסיקני אינו מתקשר בהכרח עם משוררים צרפתים מנוחים (אם כבר, הוא מתקשר עם גרעפצים של צ’ילי וכוסברה). אני מניח שהמזללה קיבלה את שמה לא בזכות ז’ם, אלא יותר בזכות היותו של החמור למקסיקאים, מה שהפיאט 500 לאיטלקים – המוביל הלאומי, חלק מתרבות הרחוב, אייקון של עממיות.
‘דונקי’ היא אודה לבוריטו. מדובר בטורטייה עמוסה להתפקע עסיס ותוכן: יש מבחר מילויים (כולל חזיר) ויש מבחר סלסות ויש שם שני סוגי אורז (מלא ולבן עם כוסברה) ויש גם שני סוגי חריף ועוד בקבוקוני טבסקו למי שצריך חיזוקית. מעמיסים לך את הבוריטו בכל מה שתבחר מאחורי דלפק, מגלגלים למין נקניק מתפקע, עוטפים בנייר אלומיניום ומשלחים אותך לפג’ען ליד שולחן או בחוץ. יש גם שני סוגי בירות (קורונה וגולדסטאר), משקאות קלים ואפילו טקילה על חשבון הבית (בקעריות פלסטיק חד פעמיות! מגניב!) אם מתחנפים אל בעל הבית.
בוריטו + משקה יעלו בסביבות 50 ש”ח (אם המשקה אלכוהולי – קצת יותר, אם לא – קצת פחות). הכל ענייני, פשוט, נחמד ויעיל. לא שזה מה שפרנסיס ז’ם חשב עליו כשכתב את שירתו העגמומית, אבל יש גבול לכמה צער עולם אנחנו יכולים לקחת על עצמנו.
