אתה נכנס ל’קזינו סן רמו’ ומתאהב מיד. בעיצוב החמוד והמטורלל [כולל פלמינגו ורוד, מזנון סבתאי שהוסב לבר משקאות, אהילים יצירתיים ועמדת תיקלוט (כן, עם פטיפונים!!!) מאיימת שמופעלת, למרבה המזל, רק בלילה]. כאלה הם המקומות התל אביבים החדשים: יש בהם חן מקסים וגועש, שיק ברלינאי, שארם צרפתי ומרופטות יפואית.
הצוות נחמד ומאיר פנים והקהל – בכל זאת מתחם נגה – מורכב בעיקר מהיפסטרים המחוברים באינפוזיה ללפ-טופים שלהם. התפריט מגיע והוא זול עד דמעות (יש מנה אחת שעולה 52 ש”ח והיתר אינן מגיעות ל-50!), וכולל כמה יציאות מרעישות: למשל שקשוקה חריפה עם שרימפס. חריפה! עם שרימפס!! מה רע?
אז אני אגיד לכם מה רע: השקשוקה. היא לא הייתה חריפה, השרימפס היו מהקפאה ונפתלי בנט הוא ממש עוג מלך הבשן לעומתם. למה? הרי אנחנו ביפו, לחופי הים התיכון, במקום בו השרימפס קריסטל הכי טובים בעולם קופצים אל רשתות הדייגים ובמקום בו העם אוכל חריף. אז למה להגיש שקשוקה כל כך.. כל כך… כל כך היפסטרית?!
הוא הדין לגבי הפריטטה, שהתהדרה בכל מני יומרות ספרדיות אותנטיות אבל הייתה די סתמית. לא רעה (גם השקשוקה לא הייתה רעה), אבל עם קצת יותר מאמץ, עם קצת יותר נשמה, עם קצת יותר אומץ – זה יכול היה לנסוק לגבהים לא נודעו. בכל זאת, מקום שבשירותים החמודים שלו יש מדף בשמים, מקום שיודעים להכין בו דריי מרטיני (זה נדיר, וזה שאין כוסות מתאימות – למי זה אכפת? מדובר בחלק מהחן היפואי), מקום שטורח לפתוח באמת מוקדם בבוקר ולסגור מאוחר – למה שלא יעז קצת בבישול?
בגדול, אני חושב שכדאי ללכת ל’קזינו סן רמו’. השם חמוד, מוסיקת הרקע מ-ח-ר-י-ד-ה, אבל מנמיכים בלי להחמיץ פרצוף אם אתה מבקש, העיצוב הוא ממש כל מה שתל אביב חולמת להיות והצוות אחלה. והאוכל? נו, האוכל בטח ישתפר.
