נפלאות הקוסקוס הג’רבאי

לא תאמינו אילו פלאים יכולה מנת קוסקוס עבודת יד לחולל

“איש בן שמונים”, מספר לי אדון חיים זבולון בקול מהוסה, “חווה אורגזמה מהקוסקוס שלי”. לא מדהים? קוסקוס הפלא מוגש במסעדת ‘הפינג’אן’ בבית שברחוב אגריפס 149. אותו בית נושא גם את הכתובת רחוב שמואל ברוך 19. זבולון מגדיר זאת כ”שני שמות: אחד רשע ואחד חכם”. הקוסקוס הוא קוסקוס ג’רבאי, כי אדון זבולות ג’רבאי. הוא גם סופר ומגלה עולם. כן, ככה זה בירושלים – לאנשים יש אופי. וגם לאוכל. ולא צריך להתנחל דווקא בתפריט הג’רבאי – יש גם חומוס, יש גם סלטים, יש גם קובה (שלא נראה לי ששמעו עליו בצפון אפריקה) ויש תבשילים למיניהם. הכל עשוי בפשטות ומוגש בנדיבות, כאילו המסעדה היחסית חדשה הזאת (קצת מעל שלוש שנים) עמדה כאן מאז ומעולם והגישה מנות ענקיות מאז ימי המנדט (“לעתים קרובות מגיעים זוגות”, מספר אדון זבולון, “יושבים על מנה אחת אפיים ויוצאים שבעים ומאושרים”.

מרק הקובה. אחד מני רבים

 

כל מה שחשוב
הפתיליות המתבקשות
בשר סופריטו בנוסח הפינג’אן

 

אדון זבולון מטאטא בשקדנות את המדרכה שבפתח מסעדתו. גם בפנים נקי כמו בבית מרקחת. הוא גאה מאוד בנקיון וגם בחומוס, אבל בעיקר בקוסקוס, כמובן, המוגש אך ורק בימי שלישי: “הכל עבודת יד. קוסקוס תעשייתי? לא אצלי בבית ולא אצלי במסעדה. חס וחלילה!”. צריך הרבה אומץ לפתוח מסעדה מול שוק מחנה יהודה, בריביירת האוכל הירושלמית או כפי שמגדיר זאת זבולון “בין סימה לאמא”. אומץ זה לא מה שחסר לאדון זבולון. וגם לא חן. איש חייכן, גבוה ודק, עם קסקט וסיפורים מפה ועד ג’רבה.

‘הפינג’אן’, אם כן, היא מסעדה ירושלמית טיפוסית (רק חבל שטיפוסים כמוה הולכים ומתמעטים): פתיליות כקישוט, כשרות לתפארת, אור בעיניים, קובה לסוגיו, לוביה בשפע, חומוס וקוסקוס. איזה כיף.

מה הבוטן ליין

אותנטיקה ירושלמית מול מחנה יהודה
מסעדת הפינג'אן
דילוג לתוכן