אם אמא שלי הייתה יודעת שאני כותב על מקום שנקרא ‘הזקנה’, הייתי חוטף על המקום שתי סטירות. אסור לכנות נשים בשם התואר הזה. מקסימום ‘הבשלה’ או ‘זו שבאוקטובר חייה’. אבל מה לעשות, זה שם מסעדונת הפלא המתקיימת כבר שנות דור בגן הציבורי שברחוב קיבוץ גלויות 15 בשיכון ב’ באשדוד. מדובר במין בוטקה של מפעל הפיס או קיוסק מהדור הישן. מאחורי הבוטקה יש שמשייה ושם, תחת השמשייה, עומדת גברת צפון אפריקאית מבוגרת ומבשלת. הבישול ביתי מאוד, צפון אפריקאי מאוד, מסורתי מאוד. זה אומר שמי ששומר על דיאטה – שידלג. זה גם אומר שמי שמגיע לשם לאכול – כאילו זכה בפיס.
המקום מופעל כבר שנים על ידי הגברת ובנה. היא לא אוהבת תקשורת (לא נראה לי שזו גישה שלילית או משהו, אלא צניעות אמתית שבאה מן הלב ומן המסורת) והוא יודע שהוא לא יצליח למשטר את אמא שלו. לכן היא איננה מככבת בתכניות בישול טלוויזיוניות (גם אני, כמו רבים אחרים, התנפצתי אל שמשייתה ונתקלתי בסירוב) ולכן המקום פתוח בשעות מצומצמות ביותר, וכשהאוכל נגמר, אפילו אם זה לפני 12:30 – הופ, סוגרים.
אחרי כמה נסיונות כושלים למצוא שולחן (יש חמישה שולחנות מחופי שעוונית בגן הציבורי ליד הבוטקה, ועל הספסלים של העירייה יושבים כל אלה שמחכים בתור ומביטים בעיניים כלות בסועדים), החלטתי לנקוט יוזמה אחראית. בדרך לא דרך השגתי את מספר הנייד של בנה של הגברת, התקשרתי, ושאלתי “אם אני אבוא מחר ב-12:30, יהיה אוכל?”. “תשדל להגיע יותר קרוב ל-12:00”, השיב הבן למוד הסבל והנסיון. לא אחת, כשהגעתי בספונטניות מתל אביב רק כדי לאכול בבוטקה הזאת, מצאתי אותו שוטף כלים ואומר במבט עגום “עכשיו באים?!”.
הגענו ב-11:45, ואני צהלתי לעבר הבן “תראה איזה יופי, הקדמתי!”. “מה לעשות”, השיב הלה בפנים עצובות, “שיש כאלה שהקדימו יותר”. ואכן, כל השולחנות היו תפוסים וגם ספסלי ההמתנה. נקפו עוד ארבעים וחמש דקות עד שהתפנה שולחן. בינתיים, הבטנו בישראליאנה המרהיבה שבבוטקה (תמונות מקובלים ופריטי וינטג’) וצפינו בעיניים כלות במנות שהבן נייד מהשמשייה אל שולחנות הסועדים.
או אז התיישבנו ועל השעוונית נערכו כמה סלטים טריים שבטריים, צלחת עם פרוסות עבות של לחם אחיד, חריף ביתי אדום וטעים שנגמר חיש-קל וקערית עם זיתים מבושלים שהם הטעימים ביותר שאכלתי זה שנים. ב-12:30 נשארו במטבחון של ‘הזקנה’ שתי מנות עיקריות בלבד: לבבות ארטישוק ממולאים בבשר עם פיסות מוח, וטונה לבנה בלימונים כבושים. המנות הוגשו בכלים חד פעמיים. הכל היה טעים וקינוח לא היה. מה שניחם אותי זה שלא נשאר אוכל למי שחיכו בתור אחרי ומה שהדהים אותי זה שמחיר ארוחה מלאה ליחיד עומד על (אתם יושבים?) 35 ש”ח. כן, שלושים וחמישה ש”ח. טוסו לשם.
