נוסע יוסף כהן להנאתו על אופנועו ברחוב ופתאום – טראח! תאונה, לא עלינו. הוא עף, הוא נמרח, הוא נפצע, הוא נותר בחיים. לאיזו מסקנה היה מגיע האדם הסביר במצב כזה? אם הוא חילוני – שאסור לנסוע על אופנוע. אם הוא דתי – שצריך לברך הגומל. ואם הוא יוסף כהן – שהגיע הזמן לפתוח מסעדה חדשה. “הבנתי שזה פאקינג נס גלוי שאני בחיים”, הוא מסביר (נדמה לי שברצינות) “ושהשדים למעלה רודפים אחרי. מייד אחרי זה בא נדל”ניסט והציע לי לבוא לראות מקום שרוצים שיפתחו בו מסעדה צמחונית. עשיתי אחת ועוד אחת, חיברתי למיזם את החברים שלי מחומוס אבו דאבי והללויה!”.
אכן, הללויה. המקום החדש שברחוב עזה ביפו (ממש מול המכללה) יפה, טעים, זול להפליא, נהנה משיק היפסטרי וקוליות שאנטית ובעיקר מאפשר לאכול ולשבוע מחומוס, מחלוטה ומשוושה של אבו דאבי, ולצדם המרקים, וג’י בורגר, סלטים והתבשילים האתיופיים הצמחוניים של קאימק. ואל תציקו לי בבקשה עם יותר מדי שאלות על סגנון האוכל וטיב המטבח, שהרי כהן מסר להתחייב. המקסימום שהוא אומר על האוכל שלו (בשני הסניפים) הוא שמדובר באוכל “צמחוני פאקינג עולמי”. שיהיה. העיקר שזה טעים, שזה הולך נפלא עם בירה, ושלסטודנטים יש אפילו עוד הנחה על מחירי הרצפה שבמילא.
ורק שיהיה ברור: זמן קצר אחר הפתיחה גילה כהן שגם במקום החדש, ברחוב עזה, שוכן שד “אמנם לא שניים כמו בלווינסקי, רק אחד”, הוא אומר בהקלה, “אבל הם פאקינג רודפים אחרי”.
