ההבטחה הייתה פשוטה, ברורה ומאיימת: אצל עמוס, בבגט הלוהט באיזור התעשייה של בת ים, אוכלים את השקשוקה הכי חריפה בארץ. כל כך חריפה, שלא כולם יכולים. כל כך חריפה, שבוכים בגללה פעמיים (בכניסה וביציאה, איף יו נואו וואט איי מין), כל כך חריפה שאין לה בכלל טעם של שקשוקה. ובמלה אחת בת שתי אותיות: אש!
חוץ מזה, אמרו שצריך להגיע מוקדם: הכי טוב לבוא ב-11:00, והכי טוב ביום שלישי, כי אז עמוס מכין גם קוסקוס שחבל על הזמן. בבוקר, או ליתר דיוק בסוף הבוקר, עוד שקט שם ואפשר לאכול כמו בן אדם. אחר כך? חרב ודרב. טוב, מה לעשות שבלבול זמנים קל ויהירות תימנית מולדת הביאו אותי אל המסעדונת של עמוס לא ביום שלישי ולא בבוקר. ככה זה. לא תמיד יוצא. ומה גיליתי? שכדאי להישמע לעצות.
עמוס, בחור טריפוליטאי בריון ונחמד, בדיוק פרק ארגז של פלפלים חריפים ובה בעת היה עסוק בלהכין לכחמישה עשר איש שצבאו על הדלפק שלו מעורב ירושלמי, שקשוקות, סנדביצ’ים לקחת ומה לא. למרות הצפיפות, לכולם היה מצב רוח טוב, מסוג אלה ששורים עליך, למשל, בתור לביקורת דרכונים ביציאה בנתב”ג, כלומר כשאתה יודע שתיכף הולך ליפול עליך צ’ופר. גם העובדה ששני השולחנות הקטנים שברחבונת בפתח המסעדה היו מכוסים במזכרות מהסועדים הקודמים, כאלה שהצוות העסוק לעייפה לא הספיק לפנות, לא הפריעה לאיש. מי שרוצה יכול לקחת גליל של מגבות מטבח מעמוס ולנקות בעצמו. וזה בדיוק מה שעשיתי. בכיף.
חיש קל הגיעה שקשוקה בצלחת (30 ש”ח) שהוכנה מלפחות שלוש ביצים ורוטב טעים, לא רטוב מדי (ואגב, לא עד כדי כך חריף), ולוותה בבאגט ובסלטים חופשי. הכל היה טעים מאוד, ומי שממש ממהר יכול לקחת בפיתה או בבאגט ולאכול באוטו או בהליכה. אבל הכי כיף לאכול במקום, בצלחת, בלי להשתמש בסכו”ם (רק בבאגט), ולהשתלב בשיחה הבת ימית שמסביב. עמוס מבקש מילה טובה על המעורב, הלקוחות מתחרים ביניהם מי מוסיף הכי הרבה חריף לרוטב וכרגיל, קרב ענקים ניטש בין הטריפוליטאים לתוניסאים למרוקאים בקשר למקורה של השקשוקה (חשבתי להודיע להם שהפטנט הוא מתימן, אבל היה לי ברור שאם אני עושה את זה, אני יוצא משם על שיפוד).
ורק עוד טיפ על חריפות, אם אתם כבר בסביבה: ממש ליד המסעדונת של עמוס, מימין, נמצאת חנות מתוקה בשם ‘תבליני אושר’. טוב, אולי מתוקה זו לא המילה הנכונה: ניתן לרכוש שם את התבלין האתיופי האדום איתו מתבלים בני העדה תבשילי בקר ועוף, כך שיישרפו אותך היטב. הגברת האתיופית מאירת הפנים שמאחורי הדלפק מתריעה “זה לא הפפריקה שלכם. אתה בטוח שזה מה שאתה מחפש?”, אבל אם מתעקשים היא מסכימה למכור ואפילו לתת טיפים לבישול. 14 ש”ח ל-200 גרם, ואתם מסודרים לחורף חם אש.
