שייקה, המורה להתעמלות שלי מהתיכון, נהג לקלל אותנו במהלך השיעור. כשהיינו עולים לו על העצבים הוא היה מכנה אותנו ‘אזיאתים’. אם הוא ממש התעצבן, הוא הגדיר אותנו כ’חוראנים’. נו, איש תרבות גדול הוא לא היה, וגם לא דמות חינוכית במיוחד. אבל תראו תראו איך החינוך השתנה. אני (בן חמישים, מיינד יו), בא מדור שבו בבית הספר היסודי, כשהגדשנו את הסאה, למחנכת ממש מותר היה לסטור לנו (מה שבהחלט קרה פה ושם). ובתיכון היה שייקה. היום – איפה?! ישר היה מגיע עורך דין. וטוב שכך.
מכל מקום, שנים חשבתי שלהיות חוראני זה לא בדיוק מחמאה גדולה. והנה התברר שטעיתי לחלוטין. חוראן, מתברר, הוא שמו של הר הדרוזים שבדרום מערב סוריה, קרוב לגבול ירדן. העדה המופלאה הזאת באה משם וגאה מאוד (ובצדק) בייחוסה. ועכשיו נפתחה מסעדה הנושאת את שם ההר בכפר הדרוזי ח’ורפיש, וכיוון שהכל מסובך במזרח התיכון, למרות שח’ורפיש הוא כפר דרוזי בעיקרו, הבעלים הם דווקא נוצרים ואת המטבח שלהם הם מכנים ‘לבנוני’. טוב, למה להיתפס לקטנות. אנחנו נכנה את המטבח שלהם ‘טעים’.
כמנהגן של מסעדות ערביות, מציעה ‘חוראן’ ארוחת עסקה שנפתחת בתהלוכה של אין סוף סלטים טריים יותר או פחות, עיקרה מנה מבושלת (או על האש) וסיומה קפה ומתוקים על חשבון הבית. אני, במטותא, מציע לעקוף את הדיל הזה, וללכת ישר למיוחדי הבית. הרי לא נסענו עד דרום לבנון כדי לאכול שיפודים. כאן, במסעדת חוראן, הכי כדאי להזמין את החומוס ואולי גם טבולה (כדי שיהיה במה להשקיט את הרעב עד שהעיקריות תגענה, בזמן שמביטים בנוף ומתענגים על זיתי הבית המשובחים מאוד), ולעיקרית ללכת על מה שיש (כמעט) רק כאן.
כי אנחנו אוהבים מסעדות שעושות כבוד לבמיה, ללבן (laban ולא leben – מדובר ברוטב יוגורט חמצמץ שבו מבשלים מנות בשריות) לעולש שנקטף בשדות הכפר וכמובן לממולאים. לשם כך נסענו את הדרך היפה והארוכה המובילה לח’ורפיש. מיוחדי הבית העולים 50 ש”ח למנה, כוללים מנזלה (אם רוצים לא להישמע אשכנזים מדי וכן להשמע מביני עניין, אומרים menazzale), שהיא מנה של חצילים, במיה וגרגרי חומוס מבושלים יחד ברוטב עגבניות, שייח’ אלמחשי (כלומר בחיר הממולאים, בתרגום ישיר) – מנה של קישואים קטנים ממולאים בבשר ומבושלים ברוטב לבן חמצמץ, שישברק – הקרפלאך של הערבים, באותו רוטב לבן וחמצמץ, וגם מנה משובחת של עולש מבושל. מכל אלה, המנות הבשריות הן המוצלחות ביותר, ובהחלט מצדיקות נסיעה צפונה.
למרות מיקומה בתחנת דלק, חוראן אינה מזללת דרכים – מדובר במסעדה לכל דבר ויש לקחת בחשבון שהשירות אינו בסגנון פגע-וברח. תנו לארוחה זמן, הביטו בנוף, הרשו לעצמכם להתענג על הקצב הצפוני (והאטי) של הארוחה. זה כדאי ושוב מוכחת הטענה הישנה – אנשים שעושים כבוד לבמיה הם נחמדים, מנומסים ומוכשרים יותר בבישול. סולטאן אלאטרש (זה המנהיג הדרוזי שפסלו, רכוב על סוס ברונזה ומניף את דגל העדה, קידם את פניכם בכניסה לכפר) יכול להיות גאה מאוד במסעדה הזו.
ארוחת עסקה ליחיד תעלה 85 ש”ח. כזכור, אני מציע להתמקד רק במיוחדי הבית ולדלג על סלטי הפתיחה.
