שרון כהן יכול לחשוב עד מחר שהוא יצליח לרמות אותנו. הוא לא. אי אפשר לרמות את כולם כל הזמן – הרי בדיוק כדי ללחום בתופעות כאלה ברא אלוהים את לינקולן ואותי (בסדר חשיבות יורד) ואני לא אתן לשרון כהן לרמות. זהו, נגמר.
לפני כעשרה ימים, כששאלתי את כהן במסעדתו המופלאה מאוד ‘שילה’ אם זה נכון שהוא וצוותו לקחו את ‘קפה אירופה’ שבשדרות רוטשילד הוא הודה שאכן כן, אבל הוסיף “אני לא עושה מזה עניין ולא צועק את זה. אני משקיע ב’קפה אירופה’ המון, אבל בלי רעש. אני נותן לזה לצמוח לאט”. טוב, זה קצת מוזר שהוא אומר שהוא לא צועק ושונא רעש דווקא ב’שילה’, מסעדה שבאמת, אם רוצים לקבל מושג על האינסוף מהו, צריך לנסות למדוד את כמות הדציבלים הניגרת ממערכת ההגברה שבה (‘שילה’ התל אביבית ו’מחניודה’ הירושלמית הן שתי המתחרות הפייבוריטיות באליפות הארצית בנושא “מסעדות נהדרות שהרעש שבהן מסתיר את איכותן”) אבל רגע – בואו נחזור אל לינקולן ואלי:
‘קפה אירופה’? של שרון כהן? עם כל הכישרון והמקוריות והצוות הנהדר? ושאנחנו לא נדע? מה, הוא באמת חושב שהוא יכול לטוס לתוך קריית השמחה של תל אביב, ברוטשילד פינת הרצל, באורות כבויים ומתחת לרדאר של כולנו? שישכח מזה. אז הנה אני אומר: ‘קפה אירופה’ החליף בעלים. הוא כבר לא של חבורת מעוז אלונים (‘הבסטה’), שהגישה שם אוכל שנכון לאהוב ונכון להתלהב ממנו אבל שלי, אישית, לא תמיד כיף לאכול. עכשיו הוא של שרון כהן והתפריט התחלף לגמרי והוא נפלא-נפלא-נפלא.
למי שאינו מכיר – את קפה אירופה צריך לחפש. הוא נמצא בבית קטן וזערורי בשדרות רוטשילד 9ב’ והב’ הזה אומר שהמסעדה ממוקמת בצד האחורי של המגרש בסדק שבין שני בניינים. קצת חוסר ריכוז על המדרכה ודילגתם עליה. המבנה עצמו משמש משכן למטבח (ולאחד הברים הכי יפים בתל אביב בקומה השנייה). השולחנות נמצאים בחצר. היא מקורה ויש תנורים בחורף, ובקיץ מבטיחים שיורידו את הקירוי ואז הכל יהיה תחת כיפת השמיים (ובואו נקווה שזה לא אומר שירשו לעשן שם). נכון לעכשיו, המוסיקה ברמה לגמרי נסבלת, אבל אולי זה כי הגעתי ממש על שעת הפתיחה (19:00) ויש מצב שחל גם כאן חוק הסועדים הצעירים (ב-21:00 מורידים תאורה ומגבירים ווליום ללמדך שהעולם שייך לצעירים שאוהבים לאכול בעלטה ובתוך מרק סאונד מחריש אוזניים).
התפריט, כאמור, השתנה. בגלגול הקודם זה היה מקדש מעט לחובבי הבשר האיכותי שעשוי רייר, הדגים שלא עשויים בכלל ופירות הים הטריים. עכשיו עדיין עושים הרבה כבוד לדגים ופירות ים (לא לשכוח ש’שילה’, מסעדת הבית של שרון כהן, היא מסעדה ימית לגמרי), אבל הרכב התפריט שונה: התפריט הוא מעין תהלוכת טפאס, קצת מוגדלים כמקובל במזרח התיכון, או ליתר דיוק מנות טעימה, במחירים של 19, 29, 39, 49, 49 ו-69 שקלים. תרכיבו מזה איזו ארוחה שתרצו – קלה, כבדה, מבושלת, נאה, זולה, יקרה, ימית או יבשתית. זה לא אומר שהמנות הזולות הן ראשונות והיקרות עיקריות. התמחור משתנה בגלל עלות חומרי הגלם “ויש המון דגש על ירקות”, מתגאה כהן, “כי אני מת על ירקות”.
גם אני. על ירקות ועל כהן. מנת קרפצ’ו ארטישוק הייתה מופלאה, עונתית, עזת טעמים וגם (מה לעשות) קצת מכוערת. זה לא אשמת כהן, זה אשמת הארטישוק, שבנעוריו הוא פרח אבל על הצלחת צבעו בז’. תאמינו לי – הייתי מזמין אותה שוב ושוב ושוב ושוב. כנערת ריינס ותיקה אני יכול להעיד שלא תמיד היופי הוא העיקר. עוד מנה צמחונית הייתה פרשנות מקורית ורעננה לקפרזה עם גבינה צפתית מופלאה (ועדינה) במקום המוצארלה שאישית, אני חושב שהיא המשעממת בגבינות תבל. זו גם הייתה מנה יפת תואר למשעי, שזכתה לתחרות עזה מצד מנת הקרודו – דגים נאים פרוסים דק ומוגשים על קרח (מי שיצליח להתחרות בכהן בדגים שיתקשר. בינתיים הוא המלך). והייתה גם מנה נהדרת של תבשיל צוואר טלה ללמדך שלא הכל בעולם דגים – יש גם אוכל לירושלמים עתיקים.
תיכף פסח. אחר כך תבוא אותה שרשרת אינסופית ומדכדכת של חמסינים שנקראת בשתי מלים ‘קיץ ישראלי’ ובמילה אחת ‘תופת’. כמה נפלא ששרון כהן וצוותו הוסיפו עוד נווה מדבר לחיינו הצחיחים. פתאום הכל נראה נסבל יותר.
