אבל רגע, מה זה?!

תאמינו או לא, זה קרקר. ואל תשאלו איפה קונים אותו...

זה סיפורו של אדון בשם יובל זיו, אילתי שרוב חייו התעסק בצלילה. יום אחד זה נגמר ואדון זיו לא ידע מה לעשות. גירד מטאפורית בפדחתו, חשב וחשב, עד שאמר לעצמו: שם נעוריה של אמי הוא ‘ברויטמן’. ברויטמן זה “איש הלחם”. חזקה עלי שאהיה נחתום!

וכך היה. והלחמים שאדון זיו אופה נפלאים מאוד. אבל חכו, העלילה מסתבכת: המאפייה של אדון זיו נמצאת באילת. ולא סתם, אלא ברחוב צדדי וחף מכל נוי, לא לגמרי במרכז העניינים. ועדיין, הנה אני אומר לכם: בפעם הבאה שאתם באילת, כדאי וכדאי וכדאי לכם להגיע לשם. יש מאפי בוקר (וערב) נפלאים, יש לחמים משובחים, ובכלל, כפי שהאתר של המאפייה מעיד: “אין לנו במאפייה סוכר, אין לנו משפרי אפייה ואין לנו שמרים תעשייתיים. תסיסות הבצק של הלחמים שלנו נעשות במקרר, תהליך המאפשר לנו להאריך אותן למשך 24-96 שעות”. וכל המצויינות הזאת קורית, כן-כן, באילת. העיר שכאילו נועדה ללחם לבן ותעשייתי.

אה, ועוד לא דיברנו על הקרקר המצחיק שבתמונה, שגודלו כגודל תקליט (!). “זה למדתי בשבדיה”, מסביר לי הנחתום זיו. “החור באמצע זה כי בשבדיה תולים את זה על חוט, שיתייבש מעל האח לדרגת קשיות של דיקט”. ואני מעיד: מדובר בדיקט הכי טעים בעולם.

מה הבוטן ליין

מאפיית בוטיק משובחת בדרום החם.
מסעדת לחם ברויטמן
תגיות
דילוג לתוכן