אי אז בסוף האלף הקודם, כשעברנו לגור בביתנו שבשכונת ביצרון, היינו טפשים מאוד. הטפשות שלנו הייתה דו שלבית:

שלב א: קנינו בית עם גינה (גינה זה איום. גינה זה מטרד. גינה זה לא שימושי).

שלב ב: שתלנו בכניסה עץ קומקואט.

אוי, כמה אני שונא את העץ הזה! הוא יפה תואר ועמוס פרי. הבעיה היא שאין מה לעשות עם הפרי. מי אוכל קומקואט? זה מלא חרצנים! ואז הפירות נושרים ומושכים אליהם דרוזופילות ונמלים. גועל.

מפאת עצלנות מולדת לא טיפלנו במטרד שנים רבות, ועכשיו העץ כבר גדול וזה לא מנומס לכרות עץ גדול. וכך אנחנו נאלצים לחיות אתו. אני מנסה להביט בכל זה בראיית זן: אולי אני לא מרכז הסיפור הזה? אולי הבית שייך לעץ הקומקואט ואני המטרד?

אולי.

הם רק נראים חמודים!

הם רק נראים חמודים!

כי עד שהוצאתי את החרצנים...

כי עד שהוצאתי את החרצנים…

מכל מקום, השנה, עם פרוץ עונת הקומקואטים הנושרים, החלטתי לעשות מעשה: הכנתי מרקחת קומקואט (זו לא ריבה, הפירות רק חצויים וזה לא ממש סמיך – יותר דומה לרוטב) ואני יוצק אותה על קינוחים. האמת? שיחוק.

יאללה, לעבודה:


החומרים הדרושים
  • 1 ק"ג קומקואט
  • חצי כוס סוכר
  • חצי כוס מים

אופן ההכנה:

  1. שוטפים את הפירות היטב מכל הטוב שהארובות ואגזוזי האוטובוסים של גוש דן הרעיפו עליהם.
  2. חוצים לרוחב ונפטרים מהחרצנים (עמל מזעזע!).
  3. שמים בסיר עם המים והסוכר. בהתחלה זה נראה כמו מעט מאוד נוזלים אבל אל דאגה - הפירות יפרישו עוד.
  4. מערבבים ומביאים לרתיחה. מנמיכים להבה ומבשלים בביעבוע עדין חצי שעה, עד שהפירות מתרככים.
  5. זהו, מוכן. זה לא צריך להתגבש ולהסמיך לריבה - כאמור, התוצאה הסופית היא רוטב פרי. מצננים, מעבירים לצנצנת, ושומרים לנצח במקרר.