הסורים קוראים לו חאמוד (כי הוא חמוץ) היוונים קוראים לו אבגולמונו (כי יש בו ביצה ולימון). מומה, סבתא שלי, קראה לו אלבונדיגאס, כי יש בו קציצות. המרק הזה היה אורח קבוע על שולחן הפורמייקה הצהוב במטבח הבית בו גדלתי. אבלנו אותו לפחות פעם בשבוע, לפעמים עם כף או שתיים אורז לבן בצלחת ובדרך כללה ככה, כמו שהוא. יש בו קציצות, תפוחי אדמה ופטרוזיליה, והוא מועשר, מוסמך ומקבל את טעמו מתערובת סודית של חלמון ולימון.
הקציצות, אני חושב, אמורות להיות עשויות מבשר כבש. אבל כמו כל המאכלים האתניים בארץ, גם באלבונדיגאס שלנו פינה הכבש את מקומו לבקר, שהוא בשר זמין יותר ובעל טעם פחות "מאיים" (לאן הגענו, שאפילו הבוכרים כבר כמעט ואינם משתמשים בכבש!). תערובת הקציצות פשוטה מאוד וכוללת בקר, לחם, מלח, פלפל, ביצה ופטרוזיליה. חשוב לא להתבייש עם הפלפל כי הקציצות צריכות להיות קצת חריפות (בכל אופן, הן צריכות להילחם עם החמוץ של המרק!). אגב, בימים טרופים אלה, שכולם נעשים צמחונים או לפחות חצימחונים, אני מכין גם גירסה שנקראת "דגונדיגאס" ובה הקציצות עשויות מפילה דג. יוצא אחלה.
זה מרק נפלא. למרות שהוא חמוץ, ילדים אוהבים אותו. והוא גם נשמר מצוין במקרר. מה עוד צריך?
יאללה, לעבודה:
