אתם יכולים לצחוק כמה שאתם רוצים עלינו, התימנים. אתם יכולים לומר שאנחנו לא יכולים לפתוח עסק לפחחות רכב, כי ברגע שתימני אחד מכה על פח השני יוצא במחול; אתם יכולים לומר שכל האוכל שלנו זה קמח ושמן ועוד קמח ועוד שמן ואז עוד קמח; אתם יכולים לומר שאנחנו קמצנים; אתם יכולים לומר שחוץ מצעד תימני אנחנו לא יודעים כלום; אתם יכולים לומר שתימנים לא טועים אף פעם (כי על טעויות משלמים) – תגידו מה שתרצו, אבל אתם ואנחנו יודעים את האמת: אתם מתים עלינו.
ובצדק. אין, אין כמו תימנים: חמודים ויפים וצנועים ואוהבי ספר (יודעים לקרוא הפוך!). ובקשר לאוכל – אכן, אין ספק שהפחמימה היא מזונו של התימני, אבל הנה שתי עובדות שכדאי להפנים:
א. הפתגם התימני אומר: "כשהקובנה על השולחן, כל יתר הלחמים כורעים ברך". והפתגם התימני צודק.
ב. היום נלמד להכין את הקובנה הכי חגיגית של התימנים: קובנה עם גזאגז. כן, גזאגז (guazaguez) שהן חתיכות בשר. זו הקובנה שעושים לחגיגות של ממש, כשאפילו תימני דלפון משקיע בפיסת בשר, וכדרכנו הצנועה והחסכנית (די כבר עם הקמצנות!) אנחנו מפיקים מהבשר את המקסימום. אל תוך סיר הקובנה, אל תוך כל כדור בצק, מוכנסת חתיכת בשר קטנה. השומן שבבשר מחלחל לכל המאפה והתוצאה מרהיבה. כדי לשמח את העיניים והלשון עוד יותר מוסיפים לבצק חופן קטן של קצח.
רגע לפני שמסתערים על המטבח אציין שכתימני מודרני אני מכין את הקובנה שלי (עם או בלי גזאגז) משילוב של קמח מלא וקמח לבן, ולכן היא יוצאת שחומה כמלכת שבא, ואת הסמנה אני מחליף בשמן זית – יוצא חלום ולא פחות טעים!
יאללה, לעבודה:
