בארצות הים נהוג לשתות סיידר אלכוהולי. באנגליה יש לזה טעם של חומץ. בקטלוניה, שם מוזגים את הסיידר האלכוהולי במין שפריץ וירטואוזי מחבית (טייק-אוף ספרדי על פעלולי התמרהינדי שהשווקים הערביים) יש לזה טעם של שתן (לא שטעמתי שתן, אבל אני די בטוח). וגם ביתר המקומות שמזלם איתרע עליהם וסיידר אלכוהולי הוא חלק ממורשתם – מוצלח זה לא. אתם יודעים מה? בואו נקרא לזה טעם נרכש, ובא לציון גואל.

אשר על כן, כשנתקלתי לא מזמן במסעדת ‘טפאס אחד העם’ המשובחת בסיידר אלכוהולי כחול-לבן (מייקבי אלרום) העונה לשם הלוע”זי Sideffect הייתי חשדן מאוד. למה לנו לייבא צרות של אחרים? זה כאילו פוליטיקאי מקומי יחליט לאמץ לקראת הבחירות את התסרוקת של דונאלד טראמפ (או את המצע של מיט רומני). אבל תפקיד הוא תפקיד, שליחות היא שליחות, אמרתי “על החיים ועל המוות” והזמנתי.

הזמנתי והתאהבתי. הסיידר הזהוב מגיע בשתי דרגות יובש – חצי יבש ויבש. בחצי יבש יש ארבעה אחוזי אלכוהול וביבש שישה. שתי הגרסאות טעימות ומתקתקות למדי (לכן עדיף ללכת על היבש) והן מתאימות מאוד לשתייה גם על ידי כל מפוחדי האלכוהול, הנהגים הדזיגנטוריים ושאר הנמנעים מבירה ויין. זה טעים, זה מאוד מרענן, זה עשוי מתפוחים וזה בעיקר טבעי.

הסיידר מתאים מאוד מאוד לקיץ (טוב, אבל עכשיו חורף), לאוכל עז טעמים כמו טפאס ספרדיים או, נניח, שקשוקה ובכלל, לליווי מנות שאינן אקוורל יפני חיווריין עם טעם של מים מינראליים. למרבה הצער, קצת קשה להשיג אותו בינתיים – יש בעיקר בחנויות יין ובמסעדות אבל מי יודע – אולי בהמשך הוא יפציע גם במרכולים.