סקיתופוליס, היא בית שאן, ידעה ימים יפים יותר. העיר הצפונית (או צפון-מזרחית) נאבקת בכמה וכמה בעיות במקביל – אבטלה, הזנחה בת שנים, מוניטין ככה-ככה וכמובן – מזג האוויר. אבל כל אלה, אם אינם נחלת העבר, בטח ובטח שאינם העיקר בהווה. כעת יש בעיר הזו דור צעיר ונמרץ שרוצה שינוי. אנשים קמים ועושים, מתאגדים ומשנים, נאבקים ומצליחים; קחו לדוגמה את הטיילת היפה שנבנתה לאחרונה, את השכונות החדשות שצומחות סביב המרכז הישן וגם את פעילות התיירות שבעיר, ההולכת וצוברת תאוצה.

“בגדול”, מסבירים לי בבית שאן, “אנחנו לא רוצים להיות תחנת פיפי. די, אי אפשר שאנשים יעצרו בבית שאן לעשרים דקות וימשיכו. אז לא שיש לנו בינתיים מה להציע בנושאי לינה, אבל החלטנו לנצל את ההון האנושי שלנו, לפתוח את הבתים ולהציע לתיירים – חו”לניקים ומקומיים – לאכול כאן, אצלנו, ולהכיר את התושבים”.

והון אנושי יש לבית שאן בלי עין הרע. מהבחינה הזאת, מדובר בעיר של מליונרים. השגרירות של ההון הזה הן נשות בית שאן שיכונו להלן “המאמות” (לא קופירייטינג שלי). אלה, מכל העדות, מבשלות בבית ומציעות ארוחה עם סיפור קומפלט במחירים השווים לכל נפש. בחודשי הקיץ, נמכר האוכל הזה גם באירוע המתקיים מדי יום חמישי בעיר ונקרא ‘סקיתו-מרקט’ (רק בשעות הלילה, ביום חם מדי). ובכל ימות השנה – אפשר לבוא ולאכול אצל המאמות ממש-ממש במטבח או בפינת האוכל, בתיאום מראש, כמובן.

כמו תכשיטים הונגריים, העוגיות של אסתר אשכנזי

קחו לדוגמה את אסתר אשכנזי. לגמרי לא מה שחשבתם כשאמרתי “המאמות של בית שאן”. חשבתם על מומחית הונגרייה לקיורטוש? לא. חשבתם על גברת תמירה ויפה וצחקנית עם קונדיטוריה פרטית בחצר? לא ולא. חשבתם על אלופת מחוז הצפון בעוגיות אגוזים וקרם ושמנת ועוגות אסטרהזי? עוד פעם לא. אבל זה בדיוק מה שהיא, ומי שרוצה לאכול (ולקנות הביתה) עוגיות חלומיות ויפהפיות מוזמן לסור אליה הביתה, ממש-ממש ליד מגדל המים של בית שאן, לבקר בקונדיטוריה שהיא הקימה בצריף זערורי בגינה (גינה שהיא חולקת עם תשעה חתולים) ואפילו ללמוד להכין קיורטוש בעצמו בתנור מסורתי שהובא במיוחד מהונגריה. בתמונה למטה משמאל – עירית לינור ואני בתום השיעור (מילא שעירית הצליחה, אבל אם אני הצלחתי, סימן שכל אחד יכול).

הצילום לא משהו – האופה כן, אסתר אשכנזי

מסדר אבירי הקיורטוש – לינור וחובב

האשה הכי יפה בבית שאן (ובטח אחת היפות בארץ) היא חוה אלמו, שיש לה סיפור חיים מדהים ומרגש עד דמעות, סיפור שכולו ציונות, גבורה, עקשנות ונסים (מתובל בהרבה אופטימיות וחוכמה) והיא מספרת אותו במרכז גרמאצ’ין – מקדש מעט למורשת יהדות אתיופיה שהיא הקימה בעצמה החצר ביתה היפה בעיר.

חכמה ואופטימיות, חוה אלמו

כאן קולה אלמו את הקפה במו ידיה ומגישה אותו בטקס האתיופי המסורתי (“שותים שלוש פעמים: פעם לכבוד אברהם, פעם לכבוד יצחק ופעם לכבוד יעקב”), כאן היא מגישה לחם אתיופי ענקי המזכיר מעט קובנה תימנית – לחם שלפי המסורת רק לגבר שבחבורה מותר לפרוס בסכין (מובן שטענתי שעירית היא המועמדת הטבעית, אבל אלמו התעקשה שאני), כאן היא מלבישה את אורחיה בצעיפים אתיופיים מסורתיים ומכבדת אותם באינג’רה מופלאה שעליה תבשילי ירקות חריפים וטעימים להלל (“ואם הייתי מכינה לך תבשיל בשר אתיופי היית נושך את האצבע שלך מרוב שזה טעים”).

אינג’רה אליפות

הלחם והגבר

בנוסף לסיפורה המאלף של אלמו, היא מציעה גם סדנאות למלאכת יד אתיופית ויש אפילו בית אתיופי מסורתי בחצר (“בנינו ממש עכשיו! אני האדריכלית!”). אסור בשום פנים ואופן להחמיץ. זה טעים, זה מרתק וזה פרק מפואר ומלא השראה בהסטוריה של כולנו.

העירקים גנבו ולא מצליחים להכין עד היום. תביט כורדי

מבית שאן אפשר לקפוץ בנהיגה בת חמש דקות למושב רחוב ולשמוע עוד סיפורי עלייה שלא יאמנו, גם אם ישנים יותר, הפעם מפיה של שרה כהן, שעלתה ארצה כילדה מעירק (“אבל אנחנו כורדים!”). כל הסיפורים ששמענו פעם על משאיות שפרקו עולים מהמעברות בשדות קוצים חרבים ועל עסקנים שאמרו להם “כאן תחיו”, מתבררים כנכונים. “כשהגענו לכאן”, מספרת כהן, “לא היו אפילו צריפים. מין לול ארוך מפח – זה המקום שגרנו בו. אבא נסע לנצרת וקנה ג’ארה שבה שמרנו את המים בצל, כדי שהילדים יוכלו לשתות; אתה מבין, המים שיצאו מהברז הגיעו מהדוד שעל הגג, ובקיץ של בית שאן, הם פשוט היו רותחים”.

מעירק, אבל כורדית! שרה כהן

נפלא, מרק קובה

הגברת כהן מבשלת אוכל כורדי נפלא – ממולאים, מרק קובה, סלטים וגם תביט משובח במיוחד – עוף ממולא באורז עם קובות מיוחדות סביבו. “את זה”, אני מפגין ידענות, “גנבתם מהעירקים”.

“חס ושלום!”, מתפלצת כהן, “את זה הם גנבו מהכורדים ועד היום הם לא יודעים לעשות כמו שצריך!”.

הנהלת חשבונות זה משעמם, יצירות של גילה לוי

תחנה אחרונה בסיור הפרטי שלי: המתוקים של גילה לוי – אופה מרוקאית ממושב רויה הסמוך, שהתחתנה עם בן בית שאן, עברה העירה, עבדה בראיית חשבון “והשתעממה עד מוות”, כפי שהיא מעידה על עצמה. “רק לבשל אני אוהבת, ובעיקר מתוקים. עכשיו אני עובדת בזה: מכינה לחתונות, לחינות למי שצריך וגם מארחת בבית”. ואכן, לוי המוכשרת כלהקת שדים שלמה, עורכת לכבודך מימונה פרטית בטענה המקוממת ש”זה כלום, סתם כמה דברים שעשיתי במקרה”. אין מלים לתאר את שפע הטעמים, המרקמים והצבעים שהאירוח המתוק של לוי מספק, כולל נשיקות קצף, עוגיות מטוגנות, סרטי בצק מגולגלים, מטוגנים ומפודרים באבקת סוכר, סלסלות שומשום מושלמות, עוגיות שנקראות “סנדלים”, שפע ריבות אקזוטיות מעשה בית ואפילו כולל שיטה מהפכנית להכנת מופלטה שאני לא מגלה – מי שרוצה, שייסע לבית היפה של גילה לוי.

סחבכ עם האשה הכי מתוקה בבית שאן

הכל עבודת יד, סלסלות שומשום של גילה לוי

כאמור, מדי יום חמישי, בקיץ, כל השפע הזה מתנקז לסקיתו-מרקט שפתוח עד 23:00. אבל דווקא החורף הוא העונה היפה של בית שאן ועמק המעיינות שסביבה – אז לא חם מדי, כמעט לא גשום, ירוק לתפארת והכי-הכי טעים. טיול מאמות כזה הוא פעילות מקורית, טעימה, מלמדת ומומלצת מאוד, במיוחד אם רוצים להשוויץ בפני תיירים בהון האנושי (כאמור: לא הון, אוצר!) שלנו. אפשר בהחלט לתאם טיול הכולל כמה עצירות – מנות עיקריות פה, סיפורים שם וקינוחים במקום אחר.

את כל זה אפשר לתאם עם הגברת אביטל קופלזדה, שתשמח להתאים לכם את המאמות הנכונות מתוך השפע שיש לבית שאן להציע (כזכור, הארבע שאני פגשתי הן רק מדגם מייצג). טל’ 050-6866444.