כשהבת שלי הייתה בת ארבע שאלתי אותה מה היא רוצה להיות כשתהייה גדולה. בלי לחשוב פעמיים היא השיבה “רמטכ”ל”.

היא כבר, אבל לא על זה רציתי לדבר הפעם. רציתי לדבר על “מהו הדבר שהכי כיף להיות בעולם”. ברור שלכל אחד יש תשובה משלו: אלוהים, שר בלי תיק, הכלב של ניקול ראידמן, תמונה על שטר של 200 שקל, מקורב/ת של חבר ועד בנמל אשדוד או טועם היינות הראשי של ארמון האליזה הן כמה אופציות מתבקשות, אבל תסלחו לי, אתם ממש רחוקים מהתשובה הנכונה. כי תשובה נכונה יש רק אחת ואני יודע מהי. מוכנים? הומלס דרוזי.

תשמעו סיפור: יום אחד, לפני קצת יותר משנה, נכנסתי לסניף ‘ארקפה’ בשדרות רוטשילד. מאחורי הדלפק עמד בחור תמיר בשם ח’ליפה. מבט אחד הספיק לי כדי להבין שהאיש הזה אמנם בינתיים עובד ב’ארקפה’, אבל בגדול, הוא צריך להיות פרופסור באוניברסיטה, שגריר ישראל באו”ם או לפחות חתן פרס ישראל במה שבא לו. יש אנשים כאלה שיש סביבם הילה. הילה של אדיבות, נועם, תבונה ומאור פנים – ואת כל אלה יש לח’ליפה (שגם שם משפחתו הוא ח’ליפה!) בשפע.

התידדנו. התברר שלמשפחה שלו יש עסק קייטרינג דרוזי קטן בדאלית אל כרמל, שבו מבשלת נזימה, האמא, אוכל ביתי לאירועים. חוץ מזה יש לה גם עמדת הכנה של פיתות דרוזיות עם לבנה בתחנה המרכזית בתל אביב (הם כולם מולטי-טאסקרס במשפחה. ח’ליפה, למשל, משלים בו זמנית תארים בפילוסופיה, הסטוריה ותקשורת, מנהל זוגיות ברוכה עם החברה שלו, מדריך קבוצות נוער בדאלייה, עושה מילואים פה ושם, מארגן מרוץ מסביב למוחרקה ומלמד בחור יהודי ערבית). ח’ליפה הציע שאני אבוא לדאליה לראות איך נזימה מבשלת ואני, כמובן, הבהרתי שעל הצעה כזאת אין אומרים לא.

“איזה אוכל אתה אוהב?”, שאלה נזימה בטלפון ואני מיהרתי להשיב “אוכל של עניים”.

“את זה אני ממש יודעת לעשות”, היא צחקה. “תבוא רעב”.

באתי לבית של משפחת ח’ליפה בדאליה ומצאתי גן עדן (עם נזימה בתפקיד עץ הדעת). בבוקר רוגע וצוהל, בחברת ח’ליפה, אחותו, הנכדה הבכורה של נזימה, הנכד הצעיר של נזימה, חתול גינה (“שלעולם, אבל לעולם לא ייכנס לבית שלי!”) ונזימה, כמובן, ראיתי איך המוצרים הפשוטים ביותר (עגבניות, במיה, נענע מיובשת, בורגול, אטריות משקית ויוגורט עזים) הופכים לארוחת מלכים. והכל בלי מאמץ, בלי קיטורים, בלי התרגשות – ח’פיף.

עגבניות

ובמיה

הופכות

למעדן

“אני אוהבת לבשל”, הסבירה לי נזימה, “אבל רק אוכל שאני מכירה, אוכל שלנו. אני לא אוהבת בישולים חדשים ואפילו פסטה אני לא אוהבת. ככה גם בקייטרינג: אני מבשלת רק אוכל שאני נותנת גם למשפחה שלי, רק מחומרים שאני מוכנה שגם הנכדים שלי יאכלו, ורק נקי כמו שאני אוהבת בבית”.

“וזה לא מעייף להחזיק מקום בתחנה המרכזית ואז לעשות גם קייטרינג?”, שאלתי.

“למה מעייף?”, השיבה נזימה בחיוך, “אמרתי לך, אני אוהבת את זה. אחרי יום שלם של בישולים אתה יודע מה הכיף שלי? לחזור הביתה ולבשל לנכדים, או לבן כשהוא חוזר מהצבא”.

מפה לשם נערך שולחן ועלו עליו מעדנים שהוכנו כמעט בלי ששמתי לב: במיה מבושלת בעגבניות טריות (עם חיזוק של רסק), בורגול מבושל עם אטריות מטוגנות ובצל (“שים לב”, כך נזימה, “שבבמיה חותכים את הבצל לאורך ובבורגול לקוביות. אני לא יודעת אם זה משנה את הטעם אבל ככה עושים”), אורז עם צנוברים ותבלינים, סלט מלפפונים ויוגורט מתובל בשום טרי ונענע יבשה (“יש לסלט הזה שם?”, אני שואל, “בטח”, משיבה נזימה בחיוך, “סלט מלפפונים ויוגורט!”) וגם, ליתר ביטחון, מאפה של פלחי תפוחי אדמה, עגבניות ועוף, עם תיבול של פפריקה מתוקה ורסק פלפלים חריף.

כל מנה כזו, כשירדה מהכיריים או יצאה מהתנור, הונחה על שמיכה צבעונית ונעטפה בה, כדי שתישאר חמה עד ההגשה. לא היה בזה שום דבר מולקולרי. לא היה בזה פיוז’ן, ולא היו בזה נגיעות דרום-מזרח אסיאתיות. זו הייתה ארוחת העניים שנזימה הכינה לי, 100% דרוזית. וכך הגעתי למסקנה שאם זה מה שעניי דאליה אוכלים, הכי טוב בעולם, כנראה, להיות הומלס דרוזי.

100% דרוזי

לגמרי לא מולקולרי

בלי נגיעות מהמזרח הרחוק

אבל מה-זה טעים

היה יותר מנפלא. היה מרומם נפש. היה בישול כמו שבישול צריך להיות, ומפגש כמו שמפגש צריך להיות: עם אנשים טובים, יפים מבחוץ ומבפנים, נעימים, מכניסי אורחים, כאלה שאתה נושא עיניים אליהם ולומד מהם. וכשאני אומר “לומד” אני לא מתכוון רק למתכונים, כמובן. אתה לומד איך צריך להיות. איך צריך לחנך. אין צריך להתנהג (ועדיין, כדי שלא תצאו בלי מתכון: קחו 5-6 מלפפונים, קלפו אותם זברה, קצצו לקוביות, הוסיפו 2 שיני שום קצוצות, 5-6 גביעי יוגורט צאן שמן וחופן קטן של נענע יבשה מפוררת. תבלו במלח ובינגו!).

משהו שימושי לסיום: הנה הכתובת של האתר של הקייטרינג (הדגול!) של משפחת ח’ליפה.

http://ummkhalifa.co.il/

הם מגיעים לכל מקום ומבשלים דברים נפלאים בתכלית. זכרו: זה ממש, אבל ממש לא מולקולרי. זה 100% דרוזי. וזה כדאי, כדאי, כדאי.