איפה צולמו התמונות האלה? ג’חנון אסלי, עם רסק, עם ביצה חומה, בסיר נכון שנח על פלטה מצ’וקמקת או מוגש בצלחת עם זנב בצל ובדל צנונית?

שימו לב לפלטה, הג’חנון של עידו רצון

בשיכון המזרח? לא.

בשכונת הארגזים? לא.

בכרם התימנים? לא.

בשעריים? לא.

בנחלת אחים? לא.

בראש העין? לא ולא.

טוב, אין לכם סיכוי. אתם יושבים? בקפה בראון, מקדש המאפים והקינוחים שתחת חוות מגדלי הנובו-רישים בצפון תל אביב, בואך בבלי דרום.

עכשיו, שיהיה ברור: בראון הוא קפה דגול. מחלקת הקונדיטוריה שלו יכולה בהחלט להיות מסונפת למחלקה לצורפות בבצלאל. השירות שם נפלא, ארוחות הבוקר טעימות לתפארת ובשבת בבוקר מוקדם, לפני שתושבי המגדלים מתעוררים, הוא אחד המקומות הנעימים בעיר.

אבל ג’חנון?!

“רציתי להכניס קצת משהו אחר למגדלים”, מסביר עידו רצון, עובד המקום שהוא-הוא אשר על הג’חנון. “את הבצק עושה שכנה של אמא שלי, ואני אופה את הג’חנונים כל הלילה, אבל לא סתם – ממש שומר עליהם. קם לבדוק, להוסיף קצת מים, לראות שהכל בסדר. אני משקיע”.

וכמה זה עולה?

24 ש”ח למנה.

כ”ד שקלים לדיזיינר ג’חנון? זה בחינם!

כן, גם בעל הבית אמר. אבל אני לא מוכן לגבות יותר על ג’חנון. יש גבול.