עולם משוגע: או שאין לך איפה לאכול, או שאתה לא מספיק לנסות את כל מה שנפתח. מכירים את התקופות השחונות האלה, שפתאום נראה שאין מסעדות מעניינות? הכל אותו דבר, הכל דומה, בכל המקומות כבר היינו יותר פעמים משרצינו ומה שבאמת מעניין רחוק מדי. ואז – כמאמר מזכיר המדינה – פוף! הכל משתנה. זה מה שקרה עכשיו לתל אביב בגלל מתחם שרונה, המנפק עוד ועוד ועוד ריגושים וחידושים ומקומות שעלו המון ומבטיחים המון ומסקרנים נורא (ואני יודע שהמורה לדקדוק אמרה שאסור להשתמש ב’נורא’ כבתואר, אבל אני הנין של אליעזר בן יהודה ומותר לי).
בשפיץ הדרום-מזרחי של שרונה, הרבה מעל כל החידושים, הרבה מעל ז’אז’ו, וליטל איטלי, וקפיטרי ופיאצה, ו-110 (שמתם לב שרק האחרונה נושאת שם עברי?) ניצבת ‘קלארו’, המסעדה החדשה של זהר ורן שמואלי, שמאיימת לשנות את חוקי המשחק במסעדנות המקומית. היא שונה, כי היא ענקית. היא נראית כמו מיכלית נפט העוגנת במפרצון יאכטות בטורקיה. הסיבה לגודל העצום היא שבניגוד לרוב בתי שרונה, שהיו בתי מגורים, הבית בו שוכנת ‘קלארו’ היה יקב, אשר על כן נבנה מלכתחילה בגודל אחר. לימים הוא שימש גם כבנק ישראל (לפני שהייתה ישראל) ומהכספת שבמרתפו מומנו פעילויות ה’הגנה’ – עוד סיבה לאהוב את המקום עד מעל לאוזניים.
אבל הסיבה העיקרית היא זהר ורן שמואלי, כמובן, סמני טוב טעם וכישרון בסצינת האוכל המקומית כבר שנים רבות שהפעם – סוף-סוף ובהשקעה מסמרת שיער – זוכים לבית גדול ונכבד ויציב משלהם. המסעדה מחולקת לשלושה חללים: בכניסה יש מסעדה ענקית, פתוחה ויפה להלל. למעלה יש חדר פרטי לכ-20 איש, צר וארוך ונאה. ולמטה יש חלל אדיר שישמש לאירועים פרטיים, למעט ימי רביעי וחמישי בהם הוא יהיה בר פעיל (כולל אורות דיסקו!). הכל משופץ ומשוחזר בטוב טעם עילאי, מרופט כזה שצועק “אני עולה מליונים”. הלוואי עלי בבית שלי.
ועתה, בואו נדבר על האוכל, כי הוא נפלא: המחירים הם מחירי אמצע הדרך. צריך לזכור שבתל אביב אמצע הדרך ממוקם די גבוה (באיזור ה-150 ש”ח לסועד בערב), אבל יש מסעדות הרבה הרבה יותר יקרות. אם להתנסח בפשטות, ‘קלארו’ מתמקמת במשבצת המחירים של ‘קפה איטליה’, ‘דיקסי’ ודומותיהן, הרבה מתחת ‘טופולופומפו’, ‘טוטו’ וכמובן ‘מול ים’. האוכל עצמו שובה חיך ולב. כדרכם של השמואלים, הוא מתפוצץ משמחת חיים ושפע נדיב. “יהיה דגש על פסטות”, מבטיח רן שמואלי, “הטאבון הזה יעבוד שעות נוספות”, הוא אומר ומלטף טאבון צחור בצורת איגלו “יהיו המון ירקות ואני אפילו חולם על ארוחת צהריים עסקית של פסטה וכוסית יין ב-50 שקל. זה לא צריך לעלות יותר”.
את זה עוד נראה. מסעדות מסדר הגודל של ‘קלארו’ הן מפלצות גדולות ורעבות, וצריך להאכיל אותן בהרבה סועדים שמשלמים לא מעט כדי להחזיר את ההשקעה. אז לא בטוח שעסקיות במחירי רצפה זה הפתרון. אבל בינתיים – בינתיים רוצו לאכול כל מה שהמסעדה מציעה. החל בקוקטיילים הטובים (יש עמדה מיוחדת במטבח המוקדשת למיקסולוג), עבור בסלטים המקוריים והמעולים המוגשים עם פוקאצ’ה מקמח מלא (!), המשך אל המנות העונתיות (עכשיו הכוכבים הם הארטישוקים, ואכלתי ב’קלארו’ את מנות הארטישוק הטובות ביותר שאכלתי בעיר) וכלה בדגים ובסטייקים. ולא לוותר על הקינוחים שאינם מנסים להיות יצירתיים מדי או מתחכמים מדי – הם פשוט טעימים וזהו.
כאמור, ארוחת ערב ממוצעת ליחיד, כולל כוסית יין, תעלה בסביבות 150 ש”ח. זה לגמרי-לגמרי שוה את המחיר וזה מקום שנחזור אליו עוד ועוד ועוד בהמשך. אין ספק, הצליח לזהר ורן שמואלי אבל אתם יודעים מה? לנו הצליח יותר.
