הלל תוואקולי הוא מבחירי השפים בארצנו, אבל הוא פחות מפורסם מעמיתיו כי הוא אינו משתתף בזירות הלודרים הנקראות מאסטר-שף, איירון-שף, עאמה-שף, שף-נולד, השף-הבא וכו’ וכו’ וכו’ וכיוצא באלה זוועתונים (האם המסר הסובטילי עבר?). הוא פשוט מבשל, או ליתר דיוק – לא כל כך פשוט מבשל, כי המטבח שלו הוא מין שעטנז של שמחה ותחכום פרסיים עם חוקים נוקשים וחמורים של בישול עילי אירופי. הוא עשה חיל ב’פאסטל’ ועכשיו עבר לחלל שפעם היה ‘רפאל’ ואחר כך היה ‘הולה’, כלומר למסעדה הגדולה שמתחת מלון דן בתל אביב. שמו של המקום החדש: ‘אנימאר’, כלומר חצי אנימל, חצי מאר, חצי בשר וחצי ים ותאמינו לי, יש שם עוד הרבה-הרבה חצאים.
התפריט מחולק לצלחות בעירות, קטנות בינוניות וענקיות. הזעירות הן בעצם טאפאס או מטבלים וכדאי להזמין את כולן. מהקטנות והבינוניות – שתיים-שלוש תרכבנה לך ארוחה נהדרת (זה, כמובן, בתנאי שאין לך כוונה ליפול למלכודת השרינג, שאישית, אני לא הכי מתלהב ממנה). יש כל מני פלאות כמו סוגים שונים של סביצ’ה, קורנדביף טורקי (!) עם צ’ירשי וחצי ביצה חצי קשה, מנה צמחונית נהדרת וחריפה של קציצות בורגול נאות או נתח גבינה צרוב עם עגבניות ופלפלים.
במנות הענקיות כבר חובה לחלוק. יש בשר, יש דגים ויש מנת בויאבס ענקית הנמזגת לשתי צלחות (כי היא מיועדת לשני סועדים) ומוגשת, כראוי, עם פנכת רוטב חלוד (רואי בלע”ז) ולחם קלוי. הקינוחים טעימים, אם כי בינתיים, לטעמי הם החוליה הפחות חזקה בתפריט. פה הססגוניות של תוואקולי קצת מאבדת מיקוד והופכת לגודש, אבל תאמינו לי – מהיכרות והתפעמות רבה בשנים עם השף המוכשר הזה, עד הביקור הבא זה מסתדר וכולנו ניקח אצלו שיעורים פרטיים גם בקינוחים, כמתבקש.
יופי של מקום עם יופי של שירות – רק נולד וכבר התברג בצמרת מסעדות ארצנו.
