טופולופומפו
  • הסוללים 14, תל אביב
  • 03-6910691
  • מדי יום, 12:00-24:00
  • לא כשר

בואו נתחיל בטיפ מוזר: כשאתם מזמינים שולחן (וצריך להזמין שולחן) ב’טופולופומפו’, האסיאתית החדשה והכה לוהטת של אבי קונפורטי, נסו להתעקש על שולחן מס’ 500 אם אתם זוג או שולחן מס’ 600 אם אתם רביעייה. אלה שני השולחנות הכי שווים במסעדה – הם נמצאים במפלסי ביניים לצד המדרגות המובילות לחדר הפרטי שבקומה השנייה, ומשמשים מעין מצפור חינני המשקיף הן על הסועדים בחלל הדרמתי והן על המטבח הדרמתי לא פחות. אבל גם אם השולחנות האלה כבר תפוסים – אין דבר. ממש מותר להתפשר על אחרים – אפילו על השולחן הקומונלי (פיחמסה! אופנה דוחה שתחלוף מן העולם במהרה, אמן, ותיקבר קבורת חמור ממש כמו שקרה למטבח המולקולרי המתועב). כי ארוחה ב’טופולופומפו’ היא חג, היא כיף, והיא לא משהו שדומה לארוחה בכל מסעדה אחרת בארץ (גם לא ‘צפרה’).

‘טופולופומפו’ החדשה של אבי קונפורטי היא מסעדה פאן-אסיאתית שבה, אם לצטט את השף “כל מנה פוגשת איפושהו בדרך אש”. ההגדרה הזו חשובה כי זה מה שמבדיל את המסעדה החדשה מ’צפרה’ הוותיקה שקבלותיה אתה, אבל שבה אין דגש על אש אלא על טריות. ועדיין, ברשותכם, אם ללכת על ניסוח קצת פחות אניגמטי ולהתרחק עוד צעד מניסוחי מאסטר שף (זה תמיד טוב) ובעיקר, אם לצטט את עצמי –

המלפפונים לפי קונפורטי

המלפפונים לפי קונפורטי

מדובר באחת משלוש המסעדות המעניינות ביותר בארץ נכון לעכשיו. השתיים האחרות הן ‘קלארו’ החדשה בשרונה ו’אדון כהן’ הירושלמית, ועליהן נשוחח בשבועות הקרובים. בחזרה ל’טופולופומפו’. הבעיה היא כמובן המחיר. מדובר באחת המסעדות היקרות ביותר בארץ, אם לא ה, שמחיריה נושקים למחירי ‘מול ים’. זוג יכול לצאת בארוחת ערב במקום עם חור של 1000 שקל בחסכון לדירה בקלות. המנות אינן זולות כלל ואם מוסיפים להן קוקטייל ויין – אוהו.

עכשיו, תנו לי להיות בלתי אופנתי לרגע,  לא להתיישר לפי השיח הסחבכי המקובל ולא לרקד לצלילי שופרות מחאת הקוטג’. אתם יודעים מה? זה שווה את זה. מותר לאבי קונפורטי לתקוע מחירים כאלה כי הוא גאון ועל גאונות משלמים. אין אוכל כמו שלו בשום מקום אחר בארץ ואין מחויבות (ו/או מופרעות ו/או יצירתיות) כמו שלו בשום תפריט מקומי. וחכו, אל תצעקו, עכשיו, אחרי שעצבנתי אתכם, יש גם חדשות טובות: לאחרונה מוגשות במסעדה ארוחות עסקיות שמחיריהן מתחילים ב-69 שקלים לארוחה בת שתי מנות.

תרגיעו. אתם לא תצאו משם ב-69 שקלים. אין סיכוי. תוסיפו זה, תבחרו ההוא, תשתו, חלילה, קוקטייל, לא תסתפקו דווקא במנה הצמחונית והופ, קפצתם למחיר תלת-ספרתי שלאו דווקא מתחיל בספרה 1. אבל שוב: זה שווה את זה בענק.

כי כל מה שקונפורטי עושה, בכל מה שהוא נוגע, יש בו ניצוץ של יצירתיות ברוכה וחכמה. המלפפונים המוחמצים המוגשים לפתיחה נפלאים. רעננים, פריכים, חריפים במידה ובעיקר אחרים. הכרובית המושחרת המוגשת עם פצפוצי אורז ועלי פרחים (!) היא שיר. סטייק הדלעת (אין לי דרך אחרת לקרוא לו) הוא מנה זולה יחסית וטעימה להלל. קונפורטי טוען שמדובר במתכון טאמילי ותרשו לי להניח שמעט מאוד טאמילים בעולם שמעו עליו. אבל זה כל היופי: בניגוד למה שקורה לך במסעדות מולקולריות או סתם אובר-יצירתיות ומופרכות, שבהן אתה פוגש מנות יפות ומפתיעות אבל בלב פנימה אתה יודע שלעולם – לעולם – אין סיכוי שתרצה להזמין אותן שוב, כאן, בטופולופומפו, מצאתי את עצמי נאלץ להתגושש עם קונפורטי כשבביקורים חוזרים הזמנתי שוב ושוב את הכרובית והדלעת  ובעצם את כל מה שאכלתי בפעם הקודמת.

האלמוג. הקינוח הכי שווה בעיר

האלמוג. הקינוח הכי שווה בעיר

“אבל אני רוצה שתטעם עוד דברים!”, הוא מחה, ואני, ילד טוב שכמותי, הסכמתי לנסות מנות אחרות, כמו למשל מיני מסלה דוסה מופלא, או עוף חמוץ-מתוק כמו שצריך שהפכו לקבועות שלי בפעם הבאה + ריב עם השף וחוזר חלילה.

האם זה נשמע כאילו גיל חובב מאוהב? אם כן, טוב שכך. לקינוח מזמינים תמיד את אותה מנה (קונפורטי כבר נכנע): אלמוג השוקולד הכתום, שהוא מנת קינוח נפלאה של מעין אלמוג קטן בטעם מנדרינה ועל קוציו נעוצים תרי”ג מיני מתיקה. כאמור, אם נזהרים עם היין והקוקטיילים, הארוחה העסקית הזאת יכולה להסתכם במחיר סביר למדי. אם שותים – שאלוהים ישמור עליכם ואם שותים בערב – מלחמה.

“אתה ניצחת, אתה שוב ניצחת”, אני אומר לקונפורטי בסוף הארוחה. הוא נראה מוטרד ומשועשע בו זמנית. ניכר בו שהוא במלחמה תמידית מול העולם ומול עצמו. יש לו שאיפה למצוינות וחריצות ברמות שקצת מקשות על החיים.

“אני תמיד מנצח” הוא משיב לי בטון מתריס ואז מוסיף בעגמה “הבעיה, שלא תמיד שמים לב לזה”.